<h1>ספר התרומות שער נ' חלק א'</h1>
<h2>דף לא:</h2>
ודע והבן כי דין זה שכתבנו שאם זרק הלוה חובו למלוה שלא ברשותו ובמצותו אפילו קרוב לו ובפניו אם נאבדו שנאבדו ללוה, בזה יש לנו ראיות גדולות בתלמוד בכמה מקומות. האחד האי דקתני הכא רבי יוחנן דלגיטין וקדושין אמרו ולא לדבר אחר אלמא שזרק לו חובו ואפילו קרוב לו לא נפטר אא"כ אמר לו זרוק לי חובי והפטר או שאמר זרוק לי בתורת גטין וקדושין, וכדאוקמה ר' יוחנן לעיל. ותו יש לנו ראיה מההיא דגיטין פרק מי שאחזו קורדיקוס [ע"ד ע"ב] דתנן התם בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חדש כדי שיהא נחלט התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ויהיה שובר את הדלת ונכנס אימתי שירצה יבוא הלה ויטול את מעותיו. ואמרינן עלה אמר רבה מתקנתו של הלל נשמע האומר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה מדעתו מגורשת, על כרחו אינה מגורשת, דמדאצטריך ליה להלל לתקוני בבתי ערי חומה דנתינה על כרחו הויא נתינה מכלל דבעלמא לא הויא נתינה. ואתקיף לה רב פפא דילמא כי אצטריך ליה לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין בע"כ הויא נתינה. זהו לישנא קמא. ואיכא דאמרי אמר רבה מתקנתו של הלל נשמע הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה, וכי אצטריך להלל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו [בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה. ומתקיף לה ר"פ ואיתימא רב שימי בר אשי ודלמא אפילו בפניו נמי] מדעתו אין בעל כרחו לא והלל מאי דאצטריך ליה תקון והיינו [שלא בפניו וכ"ש בפניו]. וראינו כי הר"מ [גרושין פ"ח הכ"א] פסק בגטין דנתינה שלא מדעת לא הויא נתינה, ואפילו בפניו וכ"ש שלא בפניו, והיינו טעמא דמהני בבתי ערי חומה דהיה חולש מעותיו ללשכה משום תקנת הלל הוא, הא אם לא תקן לא הוי פרעון והיה נחלט, הלכך מהכא שמעינן שאם הגיע זמן החוב ורצה הלוה לפרעו והמלוה לא רצה לקבל אם הניחן לפניו או אפילו שלא לפניו אם הצניען במקום המשתמר ונאבדו נאבדו ללוה, דלא מקריא נתינה ולא נפטר ממנה עדין הלוה עד שיתנה לידו של מלוה מדעתו או יכפנו בב"ד עד שיקבל או יפטרוהו אחר סרובו. ומסתייעא נמי הדין סברא מההיא דגרסינן בקדושין [י"ב ע"ב] תניא אמר לה כנסי סלע בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת וכו', והקשו בה בפום נהרא משמיה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברא אי שדינא להו מתבדי ומחייבנא בהו. אלמא שאין נתינה שלא מדעת נקראת נתינה ומחייב באחריותו עד שיגיעו לידו של מפקיד או של מלוה.
כל זה היה פשוט בעינינו מתוך הראיות שכתבנו. אך נתקשה לנו בזה ההיא דגרסינן בהזהב [ב"מ מ"ט ע"א] דשמעינן מינה שכיון שאמר לו טול מעותיך ולא רצה לקבלם דאפילו שומר חנם לא הוה לוה עליהם אחר מכן, דתניא ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף איקור שומשמי אמר ליה תא שקול זוזך דליכא שומשמי, לא שקלינהו לזוזי ואגניבו, אתו לקמיה דרבא אמר להו לא מבעיא שומר שכר דלא הוי אלא אפילו ש"ח לא הוי ופטור מכל תשלומין אא"כ הזיקו ואבדם בידים, ואמרו ליה רבנן לרבא והא בעי לקבולי מי שפרע, והלכך כל זמן שלא קבלו ולא עשה דינו הראוי לו לעשות אין הפרעון פרעון וישלם ולמה יפטר מן התשלומין, א"ל אין ה"נ שכל זמן שלא קבל מי שפרע כדינו הראוי לו לא יפטר מתשלומין. וכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו חזינן לרבינו האיי גאון דכתב דאי בתורת דמים שקליתון להנפוקינון ולמעבד בהו מאי דבעי מחייב באחריותן דהוו להו כהלואה גביה, ואפילו אמר להו למריהו תא שקול זוזך ולא אתא ואתניס מחייב [בהו, דאע"ג] דמשלם הא בעי לקבולי מי שפרע. והרב כתב על דבריו דמילי דטעמא נינהו, דאע"ג דהוו פקדון גביה ואע"ג דאיתנהו לזוזי בעיניהו ולא אפקינון בצרכיה קמו ליה ברשותיה והוו ליה כהלואה גביה כל כמה דלא קבל עילויה מי שפרע. אלמא דוקא היכא דאיכא עילויה דלוה לקבולי מי שפרע הוא דמחייב באונסין אבל בעלמא אפילו ש"ח נמי לא הוי עלייהו. ולא תקשי לך ההיא דתנן בהשוכר [ב"מ פ' ע"ב] כל האומנין ש"ש הן וכולן אם אמרו טול את שלך והבא מעות ש"ח, ה"נ גבי מלוה ולוה להוי מיהא ש"ח אע"ג דא"ל טול מעותיך. ודבר זה תרצוהו בעלי התוס' וזה טופס לשונם, הא דאמרינן הכא דלא הוי אפילו ש"ח ובאומן איתיה ש"ח, התם באומן לא מפיק נפשיה מתורת שומר, והאי דא"ל טול את שלך לאו לאפוקי נפשיה משומר אתא אלא להודיעו שאם יבא ויטלנו לא יעכבנו בשביל שכירותו, או בא להודיעו שנגמרה המלאכה, דהא קי"ל התם דבין א"ל גמרתיו בין שא"ל טול את שלך חזר ש"ח, וכל זה הוא משום דאתא לאפוקי נפשיה מש"ש, ולעולם רוצה שיעמוד כש"ח עד שיפרש, אבל כאן דאפילו שתיק לא הוי [ש"ש] שלא אמר דבריו אלא להוציא עצמו אפילו מש"ח א"נ אמרינן דאי שתיק הוי ש"ש מ"מ בזוזי למה ליה למימר שקול זוזך, פשיטא דלמשקלינהו קיימי, אלא לאפוקי נפשיה מדין כל שומר אתא, ע"כ.
ומפני שמצאתי זה שנראה שהדין הולך על ענין אחר הפך מה שכתבנו הוצרכתי להאריך וליישב הדברים כולן זו עם זו. ובודאי לענין דינא השכל מורה כי כל מלוה אחר שהלוה רוצה לפרוע לו חובו ויבא לו ויאמר אליו טול מעותיך והוא מקום שהמלוה משתלמת בו אם המלוה מסרב ואינו רוצה לקבל מה לנו בכך, וכי על כרחו יהיה עבד לוה למלוה אחר שהגיע זמנו ורוצה לפרעו, אלא ודאי לא מבעיא אם נתנה במקום שהמלוה משתלמת בו כגון חצרו או ידו או שהצניעם לו הלוה בביתו ואמר לו תא שקול זוזך שאפילו זרק לפניו אם הוא לא רצה לקבל באמת נפטר הלוה מאחריותם, וההיא מילתא דא"ר יוחנן [גיטין ע"ט ע"ב] לגטין ולא לדבר אחר לומר שאם זה רוצה לקבל חובו מיד ליד והלה זורקו קרוב לו אינו נפטר בכך, וכן בסתמא, אבל כשאינו רוצה לקבלו אפילו זורקו בחיקו לא דבר ר' יוחנן כלל, ואם איתא דמימרא דר' יוחנן שייכא כלל דנתינה בעל כרחו למה לא הביא אותה בגמ' לסיועי לרבא ולמפרך לאידך. וההיא דקדושין נמי לא קשיא לן, שהרי פירש הראב"ד שפקדון שקבלה לזמן ידוע היה ובתוך זמנה לא הוה לה לזורקם לפניו, ובזה יתחייב ודאי באונסין, שהרי קבל שמירתו עד זמן שקבעו ביניהם, וכדין עושה כשאינו רוצה לקבל. ואף אם נאמר שיכול לכופו לקבלם קודם זמן, הרי פירש הראב"ד ז"ל סברא אי שדינא להו איחייבנא בהו פירוש דילמא אתי זיקא או כלבא ושדי להו מקמיה דמצי ידא דמרייהו למשלט בהו וקא מחייבנא. משמע לפי פירושו שאלו היה הוא יכול לשוח וליטלם קודם שיאבדו [דלהוי] לדידיה אתניסו ואתבידו, אי נמי יכלינן למימר דברשות הרבים קיימי איהו ואיהי ומטעמא דאמרן בההיא דהזורק. וההיא נמי דמי שאחזו לא קשיא, דאנא אמינא דהלכתא כלישנא בתרא דבפניו בין בעל כרחו בין מדעתו הויא נתינה. ואי משום דאתקיף רב פפא לא קשיא, דדילמא קתני ולא עקרינן מילתא משום דילמא. ויש מן המורים שתפסו בזה על הר"מ ז"ל [גרושין פ"ח הכ"א] שפסק כרב פפא ואמר שאינה מגורשת. ואף אם נאמר שהלכה כרב פפא עדין יש לנו לומר דלא דמי להני דחוב, דבתי ערי חומה שאני, דבתי ערי חומה ודאי מכורות היו ממכר גמור, דאי לא תימא הכי היאך לוקח אוכל פירות והא דמי לאומר כל זמן שתרצה הבא מעות וטול את שלך דאסור באכילת פירות, אלא מכר גמור הוא ומדינא ארעא לא הדרא ורחמנא אמר דתהדר, והוי כחוזר ולוקח ממנו פעם אחרת ואין יכול להתקיים אותו מקח אלא מדעתו ובפניו לולי תקנת הלל. וכן בענין גט דומה לבתי ערי חומה הוא, שכל זמן שלא נתקיים התנאי רשות בעליה עליה ואינו כריתות ולפיכך בזה אינה נתינה, דנתינה שלא מדעת שבידו לעכב הדבר שעדין לא נגמר לצאת מרשותו מה שהיה שלו, והיינו הוא דרבא לא גמר מתקנה דהלל אלא גט דדמי ליה לבתי ערי חומה, וכדאמרן. ורב פפא נמי דפסק אפילו בפניו נמי מדעתו אין בע"כ לא, בגט בלבד איתמרא מילתיה אבל בשאר ענין חוב הויא נתינה. זהו הנראה לי.
ושאלתי בזה פי הרמב"ן וזה אשר השיב לי [סימן ע"א], דבר ברור הוא שהזורק חוב לחברו אפילו בתוך חצי אמה שלו דלא הוי פרעון, אלא מיהו היכא דא"ל מעקרא הילך מעותיך והלה מסרב בו ואמר איני רוצה לקבל, בזה אני אומר שאין זה צריך להניח בב"ד אלא זורקן בחיקו או בפניו והולך לו, דקי"ל נתינה בע"כ הויא נתינה. וכי אצריך ליה להלל לתקוני לשלא בפניו אבל בפניו הויא נתינה, כלישנא בתרא דרבא. וכן פסק רב האיי בתשובה. ולא עוד אלא אפילו למ"ד התם נתינה בע"כ לא הויא נתינה ה"מ במתנה כגון ע"מ שתתני לי מאתים זוז וכגון בית בבתי ערי חומה דמכר הוא ורחמנא אמר ליתיב דמי ותהדר, אבל בפרעון הכל מודים דהוי פרעון. והקשו עליה דאמרינן בקדושין מי דמי התם בתורת פקדון אתא לידיה סברת אי שדינא להו איחייבנא בהו, אבל הכא בתורת קדושין אתו לידה אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו, ופריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירן. משמע דמדינא אי שדיא להו מחייבת בהו. וזו הקושיא כבר מתורצת מדברינו, דודאי בפקדון אי שדיא להו מחייבת בהו עד דאמרת ליה מעקרא תא שקול זוזך מיד ליד וא"ל לא מקבילנא ולא בעיא למיקם בהדיא בטענות, אבל בקידושין אי איתא דלא ניחא לה תשדינהו לאלתר ולא לשהינהו בידה, דאנן משום שתיקה וקבלה דמעות דמעכבת להו בידא אתינן עלה ולא משום טענות, דאי למטען בהדיה טפי הוה ניחא לה למימר ליה לא בעינא. וזה ברור הוא. ויש מחכמי הדור שהעמידוה בפקדון לזמן, והוא שבוש סוגיא. וכן מה שכתוב בהלכות בעובדא דשומשמי דאע"ג דאמר ליה תא שקול זוזך איתנהו למוכר, התם משום דלית להו לקבולינהו מיניה עד דמקבל מי שפרע, ועוד דההיא תא שקול זוזך א"ל ולא שדנהו קמיה אלא בביתיה דמוכר וברשותיה מחתי.
